ושאלתי את פי משיח: אימת אתי מר? והשיב לי: בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלימדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות ייחודים ועליות כמוך ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה.
אגרת הקודש שכתב הבעש”ט לגיסו ר’ גרשון מקיטוב
הבעל שם טוב זוכה לעלות להיכלו של המשיח ולשאול אותו אימתי קאתי מר. זו לא שאלה של סקרנות ח”ו. הוא לא רצה לדעת רק באיזה תאריך יבוא המשיח, אלא מטרתו היתה לקבל הכוונה מעשית כיצד להחיש את בואו. מה צריך לעשות בשביל שהוא יבוא. בכל משפט שנאמר בשיחתו עם המשיח ברגע מכונן זה צפונה תורה עמוקה ומשמעות מרחיקת לכת בהבנת דרך הגאולה המסורה לנו.
המשיח עונה לו שהוא לא יגיע בעקבות מאורע מסוים, וגם לא בעקבות זה שצדיק אחד, גדול ככל שיהיה, יעלה השמימה וייחד ייחודים ויפעל פעולה עילאית ברוב צדקותו. הייחודים צריכים לכלול את כל הקומה של עם ישראל. “בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה וכו’ ויוכלו גם המה לעשות ייחודים” וכו’. עבודת הייחודים לא תוכל להועיל כשרק אתה ושכמותך תעשו אותה, אלא יש צורך שהיא תהיה נחלת המון רב בעם ישראל.
הבעל שם טוב שומע ומצטער על כך מאד: “היה לי צער גדול באריכות הזמן כל כך, מתי זה אפשר להיות”. הרי מדובר בדרך ארוכה מאוד! ואז עולה בדעתו שאולי הוא יוכל ללמד את העם שלושה שמות שאותם “בנקל ללמוד ולפרש”, וכך יהיה ניתן לפעול בדרך קצרה שכולם ידעו וייחדו ותבוא הגאולה. אולם אז נאמר לו שהוא אינו יכול ללמד ולמסור את הייחודים הללו. ובמקום זה התקבלה הנחיה אחרת שאותה הוא מיד מלמד בהמשך מכתבו. ההנחיה הזאת היא המפתח לנקודת התמצית שאותה צריך להפיץ בקרב ישראל, והיא המפתח לביאתו של המשיח ולגאולה השלמה.
מה המיוחד במה שהותר לבעל שם טוב לגלות ובהנחיה שהוא לימד, ובמה היא שונה ממה שחשב בהתחלה?
הבעל שם טוב מדריך:
“בעת תפלתך ולמודך וכל דיבור ודיבור ומוצא שפתיך תכוין לייחד, כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלקות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, ואחר כך מתקשרים ומתיחדים האותיות ונעשים תיבה ומתייחדים יחוד אמתי באלהות, ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ”ל, ומתיחדים כל העולמות כאחד ועולים, ונעשים שמחה ותענוג גדול לאין שיעור, בהבינך בשמחת חתן וכלה בקטנות וגשמיות וכל שכן במעלה העליונה כזאת”.
מה המשמעות של “עולמות, נשמות ואלוקות”? איך שלושת הישויות הללו נמצאות בכל לימוד ובכל תיבה? איך אפשר לכלול את נשמותינו בכל בחינה ובחינה מהנ”ל? מדוע הייחוד הזה משמח כל כך, ומדוע דווקא בו תלויה ביאתו של המשיח?
עד הבעל שם טוב הקדוש, הייחודים היו בכוח המחשבה בלבד – היו מייחדים אותיות של שמות קדושים זה עם זה, וכך היו ממשיכים שפע. האדם היה מזכך ומקדש בזה את מוחו ושכלו. לעומת זאת כל כוחות הנפש והרגש והגוף לא היה שותפים לזה. את הגוף היו מזככים רק על ידי תעניות וסיגופים. הבעל שם טוב חידש חידוש עצום ומהפכני, שהאדם כולו יכול להיות חלק מהייחוד. “אין עיקר כוונת השמות וכו’ על חשבונות כפשוטו, אלא לדבק ולקשר את עצמו שם” (תולדות יעקב יוסף וארא ד”ה חפציך), “בא אתה וכל ביתך אל התיבה היינו בכל גופך וכוחותיך תבוא אל התיבה” (צוואת הריב”ש ח’ ע”ב). “המכוון בתפילתו בכל הכוונות הידועות לו, אינו מכוון רק אותן הידועות לו, אבל כשאומר התיבה בהתקשרות גדול, נכלל בכל התיבה כל הכוונות מעצמן ומאליהן, שכל אות ואות הוא עולם שלם, וכשאמר התיבה בהתקשרות גדול, בודאי מתעוררין אותן העולמות העליונים, ועושה פעולות גדולות בזה, לכן יראה אדם להתפלל בהתקשרות ובהתלהבות גדולה, ובודאי יעשה בזה פעולות גדולות בעולמות העליונים, כי כל אות מעורר למעלה” (שם יד ע”ב).
אדם יכול להיכנס כל כולו לתוך התורה והתפילה וכל דיבוריו ועיסוקיו בעבודת ה’ כאשר הוא ניגש לעבודה בהשתוקקות פנימית שכוללת את כל כוחות נפשו. הנשמה יכולה למשוך אחריה את כל כוחות נפשו ומידותיו והרגשותיו של האדם. וכך הוא מתקשר לה’ יתברך בכל מלוא קומתו כולל גופו. וכך הוא פועל ייחוד גדול ומשפיע שפע רב בכל העולמות.
כאשר אנחנו נכנסים בהתקשרות גדולה לתורה, לתפילה ולמצוות, ברגש ובהתלהבות גדולה, גם ה’ בא אלינו, ועבודת ה’ הופכת להיות מעין ‘חדר ייחוד’ של כל אחד מאיתנו עם ה’ יתברך. אותיות התורה והתפילה נעשות “עולמות” של ‘חדר יחוד’ ולתוכן באות ה”נשמות” שלנו ואור “האלוקות” שלו. כך קורה שבכל תיבה ובכל אות ובכל דיבור יש “עולמות, נשמות ואלוקות”. והייחוד המופלא הזה גורם לתענוג גדול מאד, ונשפע שפע רב והגאולה הולכת ומתקרבת.
עבודה מופלאה זאת של ייחודים אינה מתקיימת רק בדיבורי התורה ובתפילה. “כל הארץ כבודו, ואין דבר גדול או קטן נפרד ממנו, כי הוא המצוי בכל המציאות כולן, ולכך יכול האדם השלם לייחד יחודים עליונים אפילו במעשיו הגשמיים, הן מאכלו ומשתה ומשגל ומשא ומתן ודבריו הגשמיים שבינו לבין חבירו” (תולדות יעקב יוסף נשא ד”ה ועל פי).
כמו שהמשיח מלמד את הבעל שם טוב שאין אפשרות לעשות קיצור דרך ולדלג על כל הקומה הנמוכה של עם ישראל, כך גם אין אפשרות שהייחוד עצמו יהיה בדרך עילאית של זיווגי שמות הקודש אלא בדרך שכוללת את “כל הקומה” של האדם.
“וסיפר שבעת היותו עדיין קטן ולמד לו רבו המובהק אחיהו השילוני הנביא כל השתמשות השמות להבין ולהורות, ומחמת שהיה קטן, חשק לראות אם יש בכוחו לעשות איזה פעולה, והניח חתיכת בגד על הנעסטר [שם נהר], ועבר הנעסטר בשם, ועל זה עשה תשובה כל ימיו וכו’, וסוף תיקון זה שהיה נצרך פעם אחת לעבור הנעסטר מחמת סכנת מות של הישמעאלים, והניח חגורה על הנעסטר ועבר הנעסטר בלי שום שם אלא באמונה גדולה באלהי ישראל. וכל זה זכה על ידי לימוד תורה לשמה, ודביקות נפשו בקונו, בכל עת ורגע” (נוצר חסד אבות פ”ו ד”ה אהבה).
ההתקשרות ודבקות הנפש והאמונה הגדולה עדיפות עשרות מונים מהשימוש בשמות, וכוחן גדול כל כך שנפעלים מהן ניסים ונפלאות ומאיר מהן אור של גאולה.
גם מצידנו – כנסת ישראל – אנחנו רוצים להיות מחוברים אל ה’ לא רק בזה שהצדיקים העליונים שבקרבנו יהיו דבוקים בו וייחדו ייחודים קדושים. אנחנו כולנו מתגעגעים אל ה’ ו”רצוננו לראות את מלכנו” (מכילתא, יתרו). וגם הקב”ה מצידו אינו רוצה שהחיבור אליו יהיה נחלתם המצומצמת של הצדיקים שמייחדים ייחודים, כפי שניתן היה לחשוב וכפי שבאמת היה, אלא התכלית היא ש”יפוצו מעיינותיך חוצה” – ושכל הקומה של עם ישראל תתחבר לה’ ותתיחד איתו, ורק אז יבוא המשיח.
בשיר השירים אחרי המציאות הכואבת שעל משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי ואחרי שהיכוני ופצעוני כשהלכתי לבקש את דודי, הדוד פונה לרעייתו ומבטא את אהבתו אליה: “הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבני שערךכעדר העזים שגלשו מן הגלעד. שניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות ושכלה אין בהם. כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך” (שה”ש ו, ה-ז). ואולם הרעיה אינה מתנחמת כל כך בשבחים הללו. זה שהדוד אוהב את כל חלקי הראש שלה, אינו אומר שהוא אוהב את כולה. היא רוצה להרגיש שהדוד אוהב את כל המכלול של קומתה.
היא רוצה ללכת, והדוד קורא לה: “שובי שובי השולמית”, ואז הוא מבטא את אהבתו אליה בשבחים אחרים: “מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן: שררך אגן הסהר אל יחסר המזג בטנךערמת חטים סוגה בשושנים. שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה” (שם ז, ב-ד) ורק אחר כך הוא מתאר גם את שבח ראשה. ומסיים: “זאת קומתך דמתה לתמר”. כל הקומה שלך יפה בעיני, ואני אוהב ונמשך לכל החלקים שבך, גם החלקים הנמוכים ביותר. גם המון העם, האנשים הפשוטים, כולם, חביבים וצריכים להיות שותפים להתייחדות של הדוד עם רעייתו.
שינוי זה הוא העומד ביסוד הנהגתו של הבעל שם טוב להעדיף את עבודת האהבה והמתיקות על עבודת הסיגופים, וכפי שאמר הבעל שם טוב שעבודה האהבה היא “עיקר העבודה”: “שאלו לבעל שם טוב מהו עיקר העבודה. שהלא אנו יודעים ואבותינו סיפרו לנו שבימים קדמונים היו אנשי מעשה מתענים משבת לשבת, ואתם בטלתם את הדבר הזה, שאמרתם שכל אדם שהוא מתענה עתיד ליתן את הדין שנקרא חוטא, שמענה את נפש, על כן הגידו נא לנו מהו עיקר העבודה. והשיב להם הבעש”ט: אני באתי לעולם הזה להראות דרך אחר, והוא שיראה האדם להמשיך על עצמו שלושה דברים הללו, היינו אהבת ה’ יתברך, ואהבת ישראל ואהבת התורה, ואין צריך לעשות סיגופים” (בוצינא דנהורא יח ע”ד). העבודה שהייתה עד לבעל שם טוב כללה מרירות רבה. המוח משתעשע בייחודים, אבל הגוף סובל, כי הדרך להעלות אותו היא רק על ידי שמבטשים אותו. גם העם שבשדות אינו ראוי לאהבה אלא לנזיפה מחמת פחיתותו ונמיכותו. המהפך הרוחני שחולל הבעל שם טוב החליף את העבודה המרירה בעבודה מתוקה. אהבה לתורה, אהבה לה’ ואהבה לכל ישראל.
“והנה קבלה בידינו מצדיקים יסודי עולם אשר היה הבעל שם טוב בבחינת נפש דוד המלך עליו השלום” (דברי שלום בהקדמה, ו’ ע”ב). והיה “מזרע דוד המלך עליו השלום” (לקוטי מוהר”ן ח”ב סי’ ק). ולכן יש קשר פנימי בין תורתו של הבעל שם טוב ובין תורתו של משיח בן דוד. וגם פטירת דוד המלך היתה בחג השבועות. ובאמת מאוד בולטת אצל דוד הגישה המיוחדת שלו לתורה, שאין היא רק התעסקות שכלית אלא עיקרה הוא דיבוק הלב והרצון והאישיות כולה בה’ יתברך: “בכל לבי דרשתיך”, “בלבי צפנתי אמרתך”, “כי תורתך חייתני”, “דבקתי בעדותיך”, “כי אמרתך חייתני” ועוד ועוד.
הרמב”ם (הל’ מלכים פי”א ה”ד) מתאר את מלך המשיח כמי ש”הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו”. מדוע דווקא דוד נבחר להיות הדוגמא והסמל ל”הוגה בתורה ועוסק במצוות”? מה מיוחד בדוד? לכאורה היו עוד מתמידים גדולים בתורה חוץ מדוד. אלא שדוד מבטא את העיסוק בתורה ובמצוות כמהלך של התקשרות של חיים בכל הלב בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא. וזה מה שמאפיין גם את תורתו של המשיח.
המדרש אומר: “אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בעולם הזה היתה רוחי נותנת בכם חכמה, אבל לעתיד לבא רוחימחיה אתכם, שנאמר: ונתתי רוחי בכם וחייתם” (שמות רבה מח, ד). התורה לא רק נותנת לנו חכמה שכלית אלא ממש מחיה אותנו. וזה מה שייחד אותה לעתיד לבוא. ככל שניכנס בכל נפשנו ומאודנו לתוך התורה, התפילה והמצוות שלנו, ככל שהקשר שלנו אל התורה יהיה קשר של חיים בכל קומתנו, כך נכשיר את הדרך ל”ונתתי רוחי בכם וחייתם”, לביאת המשיח ולגאולה השלימה.
מצווה להעתיק ולהפיץ ולשתף בכל דרך
